קולנוע אורה. לחמניה גדולה. נקניק קטן. חושך.

סבא שלי, החורג (אבי-אבי עזב את אישתו-סבתי, ושני ילדיו, כשאבי היה בן 7 ואחותו בת 4. כנראה בעבור אישה אחרת. מעולם לא שאלתי.) נפתלי, עבד כשומר לילה בקולנוע אורה בחיפה והיה לו מפתח מיוחד שפתח קופסאות מתכת קטנות כדי שההנהלה תדע שהוא סייר באזור בלילה ולא תיחמן וחרפ בפינה.

כשהייתי בערך בן 10, הלכתי (ברחתי) לקולנוע לבדי, או עם חברי דוד כי הבנתי מהר מאד, שבחושך הגדול של האולם הגדול, אני מופרד מאימי ולפחות בזמן ההקרנה היא לא תרביץ לי – ונהגתי ללכת לכל סרט שהוקרן באורה, פרט לאלה שהיו "מגיל 16 ומעלה" ונהנתי הנאה כפולה, מהסרט ומהחושך. נהנתי זה מוגזם, הייתי עטוף במין עננה סמיכה של רגשי אשמה, ידעתי שאני לא בסדר, אבל השכלתי גם ליצור חריר קטן בעננה, שדרכו ראיתי את הסרט (ואת החיים בכלל). לעיתים הייתי מרחיב את החריר לכדי חור בגודל האגרוף שלי ודרכו יכולתי לשלוח יד ולקנות את הדבר האסור, אבל הטעים ביותר (אפילו טעים יותר ממים גנובים): לחמניה קלועה, גדולה, עם פרג, שבתוכה נמרחה שכבה דקה מאד של חרדל זול, פשוט, בעל צבע צהוב-זרחני ועליו פזורים כ-4 פרוסות דקות של נקניק שאיכותו (היום אני יודע) היתה ירודה כל כך שרק אנשים שידעו להגיד "באירופה היה גיהנום", אהבו אותו או מכרו אותו. אני חשבתי שזה אחד הדברים היותר טובים וטעימים ביקום. עם כל ביס ראיתי את "באירופה היה גיהנום" שוקע יותר ויותר ומתכסה בפרוסות נקניק דקות מוסוות בחרדל זרחני. ככל שזה שקע צף ועלה בי משהו בלתי מוגדר שחנק את גרוני ולפעמים לחץ גם על שק הדמעות. לחיצה עדינה, לא אגרסיבית. את הסנדוויץ' קניתי בכניסה לסרט, או בהפסקה. בכסף גנוב מאימי, אלא מה.

טכניקת הכניסה לקולנוע היתה פשוטה. אני מתקרב לאט לסדרן, מנסה לגבור על לחץ הילדים שמסביבי ומודיע לו בחיוך, "אני הנכד של נפתלי". בין המילה "נפתלי", ל"טוב" של הסדרן ("טוב, כנס"), הייתי מביט בו בצוואר מתוח ובחיוך מריר, שמקורו היה בחשש מסירוב, ובניסיון לחייב אותו להחזיר לי חיוך שמטרתו היתה לאשר את כמיהתי, "הסדרן אוהב אותי".

באחת הפעמים ישבתי לבדי ביציע בשורה הראשונה (איש לא היה סביבי, מפני ששם הכרטיסים היו יקרים יותר – ישבתי בודד, והמרחב הענק של היציע יכול היה להכיל את כל הענן הגדול והסמיך), והבטתי בהתפעלות לא קטנה בנברשת הענקית, בסגנון בית-רומנוב, שהיתה מורכבת ממאות טיפות בדולח שפרקו את האור הלבן למרכיביו הצבעוניים והתפללתי בדבקות, "שיהיה כבר חושך, שהסרט יתחיל כבר". הייתי חסר אונים מול הרצון הבלתי נשלט לזרז את הזמן. לא ידעתי אז, ואני לא יודע היום, "מה זה זמן". לא ידעתי איך הוא נראה. ראיתי נקודות קטנות מאד שצפות באוויר בין השנדלייר וביני, ולרגע חשבתי שאולי הן, הנקודות, מרכיבות את הזמן. בסופו של דבר השנדלייר הענק כבה לאט, באלגנטיות ובמעין הכרזה מעוררת כבוד, "עכשיו שקיעה, הזריחה צפויה מיד על המסך".

בשבוע שאחרי כן עמדתי שוב, בשעה רבע לארבע, עם קבוצת ילדים גדולה, רעשנית ומרוגשת, בפתח הקולנוע מול הסדרן הטרוד וצעקתי לו "אני הנכד של נפתלי", כמובן שחייכתי, הוא הוריד את עיניו לרגע נוסף לביקורת שבידו, הרים אותן וצעק לי, "טוב, אבל פעם אחרונה". נכנסתי לקולנוע, עליתי ליציע, התיישבתי בשורה הראשונה, והשתדלתי לא לחשוב עוד על הסדרן (לא הצלחתי).

בהפסקה קניתי כמובן לחמניה גדולה עם חרדל צהוב מאד ופרוסות נקניק דקות רק כדי לדחוק את הכאב הנורא שעמד לצוף בי כמה ימים מאוחר יותר – גופי היה תמיד יותר חכם ממני. מצד שני הוא יודע לדחוק אבל לא משחרר.

כמה ימים אחרי כן, מישהו דפק על דלת המטבח שלנו שפנתה לחצר ודיבר עם אמא שלי בשקט. אני לא זוכר מה שאלתי את אימי ואיך בדיוק היא ענתה, אבל ממרחק השנים השורה התחתונה של דבריה, היתה "סבא גנב כסף מהקופה".

עננת רגשי האשמה שהכילה אותי, הפכה לצהוב-זרחני, סמיכה יותר, ומנוקדת בפרוסות נקניק זול.

מאז לא ישבתי עוד ביציע של קולנוע אורה.

צילום: דני ססלר. המציג אינו חרדל
מודעות פרסומת

17 תגובות בנושא “קולנוע אורה. לחמניה גדולה. נקניק קטן. חושך.

  1. חביבי …..
    חתיכת סיפור …..
    הזכרת לי את הלחמניות האלו ….חיפה של פעם …..
    נו"ש

    סחטין ומזל"ט על הבלוג

  2. איזה נתח של כאב. מקמט את הלב ככה, עד שלא נעים להגיד קולולו על הבלוג החדש:)
    ואגב, האם המציג הוא בלסמי? כי הוא פשוט מקסים!

  3. דני, אני מרגישה עם התחושות, הטעמים, הפחדים והשמחות…
    זוכרת את הגיגי הפילוסופיה כילדה האמיתות והדמיון.
    מקסים ולמה אי אפשר לעשות כאן שייר לפייסבוק?

  4. דני, פשוט מכמיר "עננת רגשי האשמה שהכילה אותי, הפכה לצהוב-זרחני, סמיכה יותר, ומנוקדת בפרוסות נקניק זול". נוגע. מקווה שמצאת בינתיים דרכים לחיות עם הענה בשלום. הילה, אשתו של אלן. גם היא לא יודעת "מה זה זמן" או איך הוא נראה. כן כן, מטרידת המתים הסדרתית ההיא, 145 ימים ולא מפסיקה זאת, למרות שסגרו לה את הדף של אלן בפייסבוק, שאיתו נעשית גם אתה, דני, חבר פוסט מורטום, ושאילה ביו"ד אחת עזרה לה לפתוח דף חדש – אשא שלאלן, זה מה שהפייסבוק איפשר, אז קיבלה ושיחזרה; רבים מחברי הפוסטמורטום של הדף של אלן שבו והצטרפו לדף החדש. הדלת פתוחה, במקרה שהרמז לא הובן. אבל, כמובן אין חובה, מוסיפה בפולנית, ליטבקית שהיא

  5. לא יודעת מי אתה וגם לא יודעת איך הגעתי לכאן אז עד כמה כבר יכולה תגובה להיות אישית ( ואני מין אישה כזו ספק בדיונית) אבל למרות זאת המילים שלך חצו את חומת הלא אישי אצלי , יכולתי להרגיש את הילד הנכלם, המבויש, הכואב, הכועס אולי. נראה שעד היום זה דוקר כי הרגשתי דקירה בלב.
    אין כמו חרדל זרחני ונקניק זול.

    1. אם כך, באמת איך הגעת לכאן?
      אני מאד מודה לתגובתך, ביחוד בגלל בגלל הזרות שבינינו, שנתת לזר "לחצות את הלא אישי אצלך". מי ייתן מיליונים כמוך… 🙂
      תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s