טרטיף. בתיאטרון גשר. ההצגה, כמו התיאטרון, מדויקת ומנומקת. כמעט מתתי משעמום – ואז זה קרה.

טרטיף. בתיאטרון גשר.

ההצגה, כמו התיאטרון, מדויקת ומנומקת. כמעט מתתי משעמום – ואז זה קרה.

הכל היה טוב בהצגה. הכל עבד נכון. הטיימינג היה משובח, האורות נדלקו בדיוק כשהדלתות נפתחו ובדיוק כשהם נסגרו. השחקנים שחקו טוב, חלקם אפילו טוב מאד: אלון פרידמן, דודו ניב, יובל ינאי, לוסי דובינצ'יק, ארז דריגס, נטע שפיגלמן, אורי יניב, דניאל צ'רניש, קלים קמנקו, פירה קנטר, מקסים רוזנברג. וכמובן חנה לסלאו שהכריזמה שלה גדולה יותר מהציצים שלה.

התפאורן, מעצב התלבושות והפאות, מיכאל קרמנקו, עשה עבודה משובחת ביותר ומרשימה מאד. כמו התרגום של יהושוע סובול שהיה משובח, מדויק, מעודכן ובעל קצב דיבור טוב ומעניין.

הכל היה טוב בהצגת טרטיף. פרט לבימוי. או נכון יותר, פרט לסגנון הבימוי המיושן (עניין של 40 שנה, גג).

תיאטרון גשר מעודכן (באיכותו) לשנות ה-70. תיאטרון גשר הוא "תיאטרון מדויק", ההפקות שלו מוקפדות מאד ונכונות. גשר הוא בית הפקה מאד מקצועי, בעיקר מדויק. מדויק במובן האירופאי, מדויק במובן הגרמני, כמעט פרוסי, כמעט רוסי-צארי. זאת גם הבעיה של התיאטרון,  גשר, בגלל "איכותו המדויקת" מהווה "בעיה מדבקת" ומקרין את איכותו המיושנת גם על שאר התיאטראות בארץ.

טרטיף בגשר. צילום גדי דגון
טרטיף בגשר. צילום גדי דגון

ואת אחת הדוגמאות הבולטות לבעיה של גשר אפשר לראות ב"טרטיף". הצגה מדויקת, מקצועית, משוחקת טוב, נראית טוב, לפעמים היא מצחיקה (קצת), כשכל פעולה תאטרלית (תאורה, משחק, מוסיקה, קצב וכו') מנומקת להפליא. אין מקריות. הכל פיקס. הכל הלך לפי תכנית מקורית, זאת לפחות החוויה שעוברת על הצופים.

ואז זה קרה.

בעיצומה של ההצגה, חנה לסלאו נכנסת לבמה דרך אחת הדלתות שנפתחות ונסגרות מהר ומדויק וברגע שהיא חולפת את סף הדלת המשקוף נופל ברעש, קרוב מאד אליה. מרעש הפגיעה בבמה אפשר להבין שהמשקוף היה כבד מאד ולסלאו נצלה (לפחות) ממכה קשה.

זה היה רגע קסום.

פתאום החיים חדרו להצגה הקרה הזאת, לתיאטרון הזה. לסלאו שמיד הבינה את "מזלה הטוב" חייכה פתאום חיוך מלא חיים, היא אולי אפילו נשמה לרווחה (לא שמתי לב, הייתי עסוק בחישובי מוות). ההצגה נמשכה, שחקנים נוספים נכנסו לבמה, אבל איש מהם לא יכול היה להתעלם ממשב החיים החדש שנשב על הבמה ובמשך כמה דקות (משובחות) הקהל, השחקנים והתיאטרון כולו רחש חיים. חיים במובן הויטאלי והרענן.

היה מאד כיף. היה סבבה. הטוב הבסיסי-תיאטרלי צף ועלה.

או קיי, אחרי חמש דקות הכל חזר לסורו, לתכניות המקוריות והשחקנים התנהגו הכי ממושמע שאפשר לדרוש מאנשים במקום עבודה.

מישהו צריך לצעוק ליבגני אריה: "אריה, אריה! יש לך צוות מצוין, יש לך ידע רב, קומיקאים מצוינים. יאללה תזיזו את הקהל, שינשום, שירגיש חי, שיאהב את אלה שמסתירים לו ועושים רעש עם הבונבונים. לא חייבים לדייק ולנמק הכל, תעשה חיים!"

פרסום ראשון ובלעדי: עץ החיים המקורי
פרסום ראשון ובלעדי: עץ החיים המקורי
מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “טרטיף. בתיאטרון גשר. ההצגה, כמו התיאטרון, מדויקת ומנומקת. כמעט מתתי משעמום – ואז זה קרה.

  1. פעם אחרונה שהלכתי לתאטרון הייתה להצגה של גשר, "העבד". כמה דקות אחרי שהיא התחילה, הרגשתי איך אני מסמיקה. מבושה, כמובן, וכל מה שאני זוכרת מההצגה זה את התחת האדום של דמידוב, הרבה צעקות ואיזה חיקוי למשהו אוונגרדי שנראה כל כך פרובינציאלי ומתיימר. לכן הבושה. כי "העבד" אחד הספרים האהובים עליי, עבר וולגריזציה וסרות טעם נוראיים. זה היה לפני שנים רבות והנסיון האחרון שלי לראות הצגה בגשר (על האחרים ויתרתי מזמן). אריה מיושן ונפוח מעצמו ועל כן הסיכוי שמשהו טוב ייצא מכל זה הוא קלוש לגמרי. 

    1. ה-בעיה של גשר ושלנו, היא העובדה שהוא נחשב לתיטארון טוב ומדויק ו"בעל מסורת", והרבה תאטרונים מחכים אותו.
      בעצם גשר הוא הביטוי לרעה החולה של התיאטרון בארץ

  2. מסורת של איש אחד דיקטטור ונרקיסיסט, עד כמה שידוע לי. איזו טובה תצמח מזה? הייתה הצגה אחת טבוה פעם של התאטרון "מלנקיי", קראו לזה "הזקנה ועושה הנסים" על פי סיפוריו של דניאל חארמס הרוסי. היא הייתה מעולה וראיתי אותה 5 פעמים. אחר כך, כמובן, גם הקבוצה הזאת התחרבנה, אני חושבת כי גשר לקחו אותם תחת חסותו או משהו כזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s