סליחה, זה לא על אוכל זה על בחילה

גועל ותיעוב בארץ ישראל

למה אנחנו מזדעזעים מהצילומים של עדן אברג'יל                                                  ורוצים להחביא ילדים בעלית הגג 

אנחנו (השמאל-סלון) כל כך הזדעזענו מהצילומים של עדן אברג'יל. עד כדי כך שפרסמנו המוני סטטוסים בפייסבוק, כתבנו הרבה מאד מאמרי הוקעה בעיתונות ואפילו פרסמנו המון פוסטים (כן כן, עד כדי כך) המתארים את הזעזוע העמוק, הפוליטי והמוסרי שלנו "מהרמה הירודה של החיילת ההיא". לעומת זאת, אנחנו מפרסמים צילומים "יפים" של ילדי עובדים זרים המועמדים לגרוש, עם כיתוב שאפשר לתמצת אותו בשתי מים: "אוי יויוי". אנחנו כל כך בסדר (שבא לי להקיא).

לא הבנתי מה היה הפשע הגדול וממה נבע הזעזוע הכל כך ציורי וקולני ממעשיה של עדן אברג'יל או אפילו מ"גרושם של 400 הילדים הזרים", לא תפסתי למה אנחנו כל כך מזועזעים כשממש באותו זמן נעשים מעשי זוועה לא פחות, שאמורים לזעזע את אמות הסיפים של כל אדם ובן אנוש, גם כלפי הפלשתינאים וגם כלפי העובדים הזרים שעובדים אצלנו ברשיון.

חיילת מצטלמת עם הכיבוש שלנו
חיילת מצטלמת עם הכיבוש שלנו

ואז הבנתי. ההבנה, כמו רוב התובנות, פרצה בי באחת (לא זוכר בעקבות מה): זה עלה התאנה שלנו, של השמאלנים-סלון. במקום להלחם מלחמה אפורה, לא הרואית על תנאי העסקתם של העובדים הזרים, במקום להוקיע את אותם קבלנים שכולאים 15 עובדים זרים במחסן במשך ימים שלמים, לא משלמים להם והם נאלצים לחרבן במקום שהם ישנים ואוכלים, במקום להלחם נגד הכיבוש ונגד הסדיזם שהוא מייצר – במו עיני ראיתי את הסדיזם המשפיל בפעולתו. לפני כ-20 שנה צורפתי לכוח צנחנים שפרץ לבית של חשוד בפאתי רמאלה. השעה היתה שתיים לפנות בוקר. החיילים הקיפו את הבית בשקט ובאחת פרצו את הדלת. בבית, בדירת 2 חדרים היו שני הורים ושמונה ילדים. מגיל חודשים ספורים ועד גיל 16. החילים פרצו בצרחות רמות בכוונה להשליט פחד וטרור, הילדים צרחו מפחד, האמא צרחה בבעתה ותפסה בידיה את שלושת התינוקות, הילדים היותר הגדולים תפסו מחסה מתחת לסמיכות ובזמן שאב המשפחה ניסה לעזור להם, התנפלו עליו 4 צנחנים, הצמידו אותו לקיר, שאר החיילים צרחו בערבית "שקט!!!" ואז כשהכל היה שקט פרט לבכי חרישי של הילדים, ניגש איש שב"כ לאב שהיה צמוד לקיר, שלף סכין לא קטנה וחתך לו את הפיז'מה. האב עכשיו היה צמוד לקיר ע"י 4 חיילים, מכנסיו מופשלות, אבר מינו גלוי והוא רועד מפחד. אני הבטתי בילדים שעל פניהם ראיתי את הזוועה בהתגלמותה. פחד מוות, השפלה נוראית וחוסר ביטחון מינימלי. האב עמד צמוד לקיר מכנסיו מופשלות, אבר מינו גלוי לעיני משפחתו והוא ממרר בבכי. השבכניק הוריד לו מכה איומה על פניו, ירק לו לתוך פיו הפתוח, תפס אותו בגרונו והצמיד את הסכין אל אשכיו. לפחות שני ילדים עשו את צרכיהם במכנסיהם. הילד הגדול הביט במחזה בעיניים קרועות מפחד, רועד. הוא רעד כמו שלא ראיתי איש רועד ככה. לא עד אז ולא אחר כך. אני הייתי משוכנע אז וגם היום, שלנער בן ה-16 ההוא, שראה את אביו ערום ומושפל שאיש שבכ משחק עם סכין באשכיו, לנער ההוא אין ברירה. כדי לחיות את חייו הוא חייב למות. הוא, הנער ההוא חייב להרוג הרבה ישראלים ולמות יחד איתם, רק כך הוא יוכל לגאול את עצמו ונפשו. לא היתה לו ברירה אחרת.

ילד פלשתינאי משחק ג'ולות עם חבר (המבוגר החייכן האמפטי). ברקע צופים במשחק המשעשע. הצופה האמצעי מחזיק את אצבעו על ההדק רק כדי להגן על הילד מכל רע. אלא מה
ילד פלשתינאי משחק ג'ולות עם חבר (המבוגר החייכן האמפטי). ברקע צופים במשחק המשעשע. הצופה האמצעי מחזיק את אצבעו על ההדק רק כדי להגן על הילד מכל רע. אלא מה

סצנות כאלה מתרחשות כמה וכמה פעמים בשבוע. ככה מתנהל כיבוש. זה הכיבוש. זה אנחנו.

אבל, אנחנו (השמאלנים-סלון) מזדעזעים מצילומים של חיילת שהצטלמה עם עצירים כפותים, או מארגנים "עצומה" קולנית שקוראת לכולם להחביא ילדים בעליית הגג, "כמו את אנה פרנק"… רק כדי לא להתעסק בדבר האמיתי.

בעיניין עדן אברג'יל, לא הייתי מתפלא אילו היא היתה זכר-אשכנזי, התמונות היו פחות "מזעזעות".

גועל ותיעוב בארץ ישראל

 

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “סליחה, זה לא על אוכל זה על בחילה

  1. לא חולקת איתך את המסקנה בנוגע לעדן אברג׳יל אבל את כל השאר כן. אנחנו מעדיפים לא לדעת וקל לנו יותר להתקומם ולבעור במקומות שבהם אפשר להרחיק את הזוועה ולהצטייר כהומניסטים גדולים.

  2. עצם הכתיבה כאן היא המשך השימוש בעלה התאנה, אני לא מכירה את הכותב, אבל מה עשית אז לפני 20 שנה? בתור מה צורפת? איך המשכת להיות נוכח שם? איך מחית, אם בכלל? איך אתה גואל את עצמך מהזוועה בה נוכחת? כך? בכתיבה עכשיו?
    ואיך התגלגלו אנשי כוח צנחנים, כדבריך, להיות איש שב"כ? למה להכניס לביצה הנוראה את כולם? למשל, אם כבר הבאת תמונה עם קצת אנושיות לכאורה, למה להאשים חייל סתמי שצמוד לרובהו?
    אני לא שמאל סלון ולא שמאל רחוב, אבל אני חושבת שדיבורים והכאה עצמית לא מועילים. אני במקומך הייתי הופכת עולמות כדי להגיע לאותה משפחה שתיארת ברמאללה, אפילו זמן ארוך אח"כ, ולנסות לפצות, להתנצל, לדאוג שאותם ילדים יטופלו. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, אבל לפחות קצת "אקטיבי" ולא מזיק, כפי שדיבורים יכולים…

    1. תלמה, ההצבעה על התאנה היא לא(!) שימוש בעלה תאנה. והעיניין הוא לא אני, לא איך אני "גואל " את עצמי…
      העיניין הוא השימוש ב"מקרה עדן אברג'יל" וה"הזדעזעות עד עמקי נשמותינו" מהצילומים שפורסמו, ו"איך היא עשתה את זה" והעיקר, "מה, היא לא יודעת שזה נראה כל כך מכוער וחסר טאקט…?" השימוש בנ"ל נעשה בעיקר כהשקטת המצפון נגד העוול הגדול באמת, נגד הזוועה הגדולה באמת, נגד "מקור הרוע" והוא, ה-כי-בוש ! לא יותר ולא פחות.

      אנחנו משתמשים באברג'יל, כמו בעיניין גרוש הילדים (שגם לדעתי הוא עוול) כדי לא להתעסק בכאבים האמיתיים ובגורמיהם.
      ואיך הפך כוח צנחנים לאיש שב"כ? פשוט, היה כוח צנחנים והיו גם 2 אנשי שב"כ. סטנדרטי
      ואיך אני מתמודד עם זה? זה ממש לא הנושא כאן.

  3. אפשר להזדעזע מהכל ביחד. יש לנו מספיק מקום לזעזועים. גם לשמאלני הסלון, וגם לאחרים. היחס הנוראי לו זוכים העובדים הזרים, וזוועות הכיבוש (שהתמונות של עדן אברג'יל המהממת הן בוודאי תוצאה שלו) לא סותרים את הצורך שלנו לצאת כנגד דברים "פעוטים יותר".

    אני עובד כמדריך חינוכי בפנימייה. ההנחה שלי היא שמעשים לא נאותים שאני מגלה, הם בוודאי כעשירית ממה שבאמת מתרחש, והרי אינני יודע על כל מה שקורה.
    עוד גישה בה אני מאמין, היא כי אם אתה רוצה שהקו האדום ההתנהגותי, יעבור בנקודה מסויימת, אתה חייב להציבו הרבה יותר רחוק. (בדומה, אגב, להגבלת מהירות בכביש)

    אם לא נקום כולנו ונקרא בקול נגד בהמות כמו עדן אברג'יל, האחריות למקרים הבאים, היותר חמורים אולי, תהיה גם עלינו.

    1. יואב, אפשר לצעוק נגד עדן אברג'יל עד מחר.
      היא הצטלמה עם הכיבוש שלך (ושלי כמובן), התמונות מכוערות, אבל הן משקפות את הכיבוש! הכיבוש הוא מקור הרוע כאן, דרך התמונות של אברג'יל אנחנו רואים אותו.
      התמונות הן לא הבעיה! אנחנו נאחזים בהם כי אנחנו לא רוצים לראות את הדבר האמיתי והוא:
      ה-כי-בוש

  4. "אבל לאן נוליך את החרפה" -השיר הנורא של אלתרמן והמשמעות המחרידה שיש לו מהדהדים ללא רחמים כאשר קוראים את התיאור שלך…אלוהים, באשר יהיה, לאן נוליך את החרפה…
    איריס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s