פתיחה אפשרית לאוטוביוגרפיה

הבוקר, כשישבתי בקפה שמעתי קול מהשולחן הסמוך.

אדם צעיר (25-30) נאנח בקול רם כששובל של מעמסה עטף את האנחה. תוך כדי נשיפת האוויר מפיו הוא מלמל באוזני האישה שישבה לידו – אהובתו, אני מנחש: "אני חי. למרות שהורי מנעו ממני חמצן כשהייתי ילד." הייתי צריך ללגום את שארית הקפה שבספל, לבהות מעט ברחוב ולנשום עמוק, כדי להפנים את דברי האיש שישב מאחורי.

הוא היה אמיץ. הוא היה אדם שקלט, רק בדיעבד, את כמות הכוח שהיה זקוק לה כדי להתעלם מהכל ולהמשיך בחייו. כוח כזה אי אפשר לגייס,  כוח כזה חייבים ליצור מרגע לרגע. כדי לנשום, כדי לחיות. כשהבנתי את זה, חייכתי אל עצמי והסתובבתי לעברו כדי לפגוש את עיניו אבל הוא כבר לא ישב שם. רק קולו נותר תלוי באוויר ואחז בעורפי. בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוח אם הקול ההוא, האוחז בעורפי, לא נוצר שם.

נילון
נילון
מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “פתיחה אפשרית לאוטוביוגרפיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s