עברנו לאתר חדש ל: FressRoom.com

שלום לכל העוקבים

פתחנו אתר חדש ואלגנטי, בנושאי ייו, מסעדות, אוכל,אלכוהול

ביקורות וכו'

יותר מנשמח אם תבקרו ששמו:      FressRoom.com

                                   למעבר ישיר לחצו כאן  

 

 

מודעות פרסומת

קרח ב"שדות ירוקים"

.

מאה שנות בדידות

נדמה לי שהשעה היתה "שעת אחר הצהריים המוקדמות", שעה בה הוטבעתי ע"י אימי לשתות-קפה-ועוגה-זה-טוב-זה-הזמן-וככה-זה-נהוג. היא נהגה לארוב לי בקצה המסדרון ותפסה אותי, כילד מתעורר משנת אחר-הצהריים המתוקה, עדיין לא ערני מספיק כדי לזהות סכנות ורחשי סביבה חשודים. עדיין לא הייתי דרוך לערות, שרירי גופי היו רפויים ופני אמרו אישה, אישה רפויה. היא עמדה נשענת על הקיר וחייכה חמושה בקפה ועוגת שמרים שנאפתה על ידה ("יש לי רק שני גברים, אתה ואבא", אז כשזה נאמר התייחסתי אל המילים באהדה של אדם שמסביבו מתגודדים זרים, דוברי שפה לא מובנת והוא מחייך אליהם בנימוס טכני).

יום אחד אבי הקדים את אימי. התעוררתי משנת אחר הצהריים ובמכשיר ה"AMRON" (רדיו מופעל על נורות) השמיעו את השיר "שדות ירוקים" (Green fields) של "ארבעת האחים". אבי עמד מולי ואני הלכתי לקראתו עד שנאלצתי לעצור, כי הוא לא זז. היינו קרובים מדי בקנה מידה של מרחב אנושי, אפילו ביחסי אב-בן. מרחק כזה מצריך התרחקות של, לפחות, צעד אחד לאחור, או התקרבות נוספת לצורך מגע גופני אוהד – ואז, אחרי הפתיח של השיר, כל האחים שרו יחד, במה שזכור לי כ"הרמוניה נפלאה", את השורה: Once there were green fields kissed by the sun. המילה ONCE הושמעה כשהם מאריכים את ההברות, בפרט של של ה-"O" אווונס… ונכנסים בהפתעה אחרי הפתיח האינסטרומנטלי.

אבי לא זז. עיניו הירוקות היו פעורות והוא הביט ישר בעיני וחייך (לנוכח המבט הישיר והחיוך הטוטאלי – לא ראיתי דבר אלא חיוך – נאלצתי גם אני לחייך), הוא פתח את פיו בצורה של "O", וחיקה ללא קול את השיר, כשכל העת הוא מביט לתוך עיני.

זאת היתה התנועה הרצופה של הילד שקם ממיטתו ונאלץ לעצור כשהוא נעמד קרוב מדי אל אביו שמחייך ישירות אל תוך עיניו.  השדות היו ירוקים, עיני אבי היו ירוקות וגם עיני ירוקות.

ואז הם שרו בקול גבוה, קול גבוה-מרגש של שופר: I'll never know what made you run away

יותר אני לא זוכר. רק אחרי שנים הבנתי שהחיוך שלו כוון כולו אלי כקרן טהורה. חיוך-מורה-דרך. הטוהר בהתגלמותו. היום אני יודע שלא היה שם אלא חיוך. לא שיר, לא שדות ירוקים, לא אני ואפילו לא אבי. לא היה שם חיוך. היה שם טוהר. טו—הר. "הר" כמו ה"ONCE".

חלפו כחמש עשרה שנים, שכבתי על מיטתי והתחלתי לקרא את "מאה שנות בדידות". באמצע העמוד הראשון חשכו עיני (דמעות כיסו אותן) והתקשתי לנשום. לא חזרתי אל הספר אלא אחרי שנים. אז כשקראתי אותו לראשונה, עצרתי לקרא אחרי הקטע הראשון (אני מצטט מהזיכרון): "לימים כאשר גנרל אורליאנדו יעמוד בפני כיתת היורים, ייזכר ביום בו לקח אותו אביו לראשונה, לראות קרח".

ואולי עצרתי לקרא את הספר בגלל השורה השניה של השיר "שדות ירוקים", שאז לא זכרתי: How can I keep searching when dark clouds hide the day

 אולי

.

איך אומרים אללה ייסתור באידיש?

משהו קטן ליום הזיכרון הזה וההוא

 כבר יותר מ-100 שנה אנחנו נלחמים בפלשתינאים ולא יכולים להם.

אנחנו מאד רוצים לנצח אותם (שלא לומר "לפתור את הבעיה") ולא יכולים.

גם בימים אלה בעזה, לא ננצח אותם. נהרוג בהם, כן. לא ננצח. הם חזקים מאיתנו, הם נחושים מאיתנו.

 במלחמת "ששת" הימים ניצחנו מהר, חזק ובאופן אלגנטי כל כך את צבאות ערב, שמיד גם הבנו ש"אלוהים איתנו", רק איתנו. יותר מכך, אנחנו היינו האלוהים. אלים משובחים, מהסוג היהודי, ויפים כמו גנרלים רומיים.

חיל האויר שלנו הרס את חילות האויר הערביים בשלוש שעות.

חיל השריון שלנו השמיד את הטנקים שלהם.

חיל הים שלנו הטביע את האוניות שלהם.

הקומנדו שלנו טחן את הקומנדו שלהם והניצחון היה מעורר, מלהיב ומרחיב נחיריים.

צה"ל ניצח ובגדול – והכל בשישה ימים.

וביום השביעי נחנו והפסדנו.                                              

הפסדנו לפלשתינאים.

הפסדנו, כי אין להם חיל אויר להרוס.

הפסדנו כי אין להם שיריון להשמיד.

הפסדנו כי אין להם אניות להטביע.

הפסדנו לפלשתינאים כי לא היה להם צבא.

צה"ל (הצבא הכי חזק במזרח התיכון) יודע לנצח את כל צבאות ערב גם יחד,

אבל הוא לא יכול ולא יודע להלחם באין-צבא.

אין צבא בעולם שיודע להילחם באין-צבא.

מעולם לא ניצח צבא, אין-צבא.

 השלום יגיע לאזורינו רק בתנאי אחד, אם אנחנו (היהודים-ישראלים) נבין ונדע – נדע במובן הרמבמ"י של המילה: "לדעת, הווה אומר, להתנהג על פי הדבר" – נדע שהפסדנו במלחמה נגד הפלשתינאים.

כל עוד צבאנו ילחם באין-צבא הפלשתינאי, נמשיך להפסיד.

יש לי חשש סביר שלא בדורנו נדע שהפסדנו. בדורנו קשה לדעת שהפסדנו במלחמה.

קשה לדעת, בגלל "המלחמה ההיא".

אחרי שהפסדנו בה, הקמנו את הצבא הגדול והחזק בצבאות.

המצאנו את העוזי. והקמנו את חיל האויר. את ה-חיל ה-אויר.

ועד שלא נדע שהפסדנו את המלחמה נגד האין-צבא הפלשתינאי, עד אז לא יהיה סוף לקרבות ולא נוכל להתבונן ב"שלום" וב"שלווה".

 אולי הדור הזה קרוב מדי למלחמה ההיא.

עיירתנו בערה אז – ואנו מבעירים את עיירתם ומקווים לכבות את אש עיירתנו מאז. שם.

.

פתיחה אפשרית לאוטוביוגרפיה

הבוקר, כשישבתי בקפה שמעתי קול מהשולחן הסמוך.

אדם צעיר (25-30) נאנח בקול רם כששובל של מעמסה עטף את האנחה. תוך כדי נשיפת האוויר מפיו הוא מלמל באוזני האישה שישבה לידו – אהובתו, אני מנחש: "אני חי. למרות שהורי מנעו ממני חמצן כשהייתי ילד." הייתי צריך ללגום את שארית הקפה שבספל, לבהות מעט ברחוב ולנשום עמוק, כדי להפנים את דברי האיש שישב מאחורי.

הוא היה אמיץ. הוא היה אדם שקלט, רק בדיעבד, את כמות הכוח שהיה זקוק לה כדי להתעלם מהכל ולהמשיך בחייו. כוח כזה אי אפשר לגייס,  כוח כזה חייבים ליצור מרגע לרגע. כדי לנשום, כדי לחיות. כשהבנתי את זה, חייכתי אל עצמי והסתובבתי לעברו כדי לפגוש את עיניו אבל הוא כבר לא ישב שם. רק קולו נותר תלוי באוויר ואחז בעורפי. בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוח אם הקול ההוא, האוחז בעורפי, לא נוצר שם.

נילון
נילון

פוטו-מרדכי – ארץ אבותינו

הלא תבין זוהי ארץ אבותינו. פוטו מרדכי

הלו... תבין.

בשנות ה-60 המוקדמות הצילום הזה הוצב בחלון הראווה של "פוטו מרדכי", ברחוב הרצל בחיפה (מימין לקולנוע אורה). זה היה צילום "גדול", לפחות יחסית לגובהי בימים ההם. הוא היה,  עד כמה שאני זוכר, שעון על זכוכית חלון הראווה וייצג כנראה את יכולתו של מרדכי כצלם, יחד עם "רוח התקופה" ההיא שניזונה מפטריוטיזם מתנשא שנבע ישירות מזיכרון השואה שנשאו אותו אנשים רבים מאד וצעירים יחסית שהגיעו מ"שם" לכאן –

אני זוכר את עצמי כילד, חולף על פני הצילום הזה לא מעט פעמים ו"לוקח אותו איתי" גם אחרי שהתרחקתי משם – אגב, את הצילום הזה לא ראיתי שנים רבות מאד וזכרתי אותו במהופך, הערבי ישב בצד שמאל והיהודי ישב מימין וגם חבש כובע חסידי. לומר על הזיכרון שהוא מתעתע זאת לשון המעטה.
הכיתוב בשולי התמונה היה: "הלא תבין זוהי ארץ אבותינו"

בשנות ה-60 שלפני "מלחמת ששת הימים הכל-כך צודקת", כשאתה ילד ומביט בצילום כל כך גדול בממדיו וכל כך צודק בתוכנו, כשדמות הערבי בוהה ביהודי, כשגוף הערבי ("הפרימיטיבי") נינוח, כפות ידיו תלויות ורפויות והבעת פניו תמימה ומשוחררת, הלסת מעט נפולה ומבטו מרוכז ביהודי, שיד שמאל שלו קפוצה לאגרוף – אגרוף של קונקרטיות – יותר מאשר קל להשתכנע בצדקת דבריו של היהודי לערבי. יותר מכך, לא היה כל ספק מי אומר את הדברים למי.

לי, היום כאדם מבוגר, המושג "אבותינו" לא מופרד מהיחס האישי, הטעון, שלי אל המושג "אבי ואימי".

ואם כבר משתמשים במושגים צבאיים. אזי טעון במובן של נשק, ואולי גם נשק יום-הדין.
צילום של ערבי ויהודי, בפוטו מרדכי, ברחוב הרצל, חיפה. תמימות טעונה.

שירי מוות (הייקו). תרגום יואל הופמן

חיי - נקישת לשון / שהד צלילה חוזר / צלולים המים
חיי - נקישת לשון / שהד צלילה חוזר / צלולים המים

"שירי מוות" הם חלק בלתי נפרד מן המורשת הפיוטית של יפן.

לחרק הקטן אין כל קשר למורשת הפיוטית של יפן ולא ל"שירי המוות".

לחרק הקטן יש קשר ל-141 הדפים של הספר "שירי מוות", שנסגרו עליו.

בטעות, אלא מה.